מעשה בזיקוקים צרפתיים
גם אנחנו רצינו לראות זיקוקים
ואפילו יש לי אחות שגרה ממש מול הדולפינריום ואף טרחה לדווח ערב קודם שסירת הזיקוקים "חונה ממש מול הבית"
ממש התרגשנו ושמחנו האחות הקטנה הגיעה מאשדוד הרחוקה ותיכננו ערב משפחתי ושמח כאות הוקרה למולדתנו (ההיא) שברוב טובה תרמה לנו זיקוקים במילון שקל (כמה זה בלחם יקר?)
תיכננו לצאת בשש וחצי, כיוונו לשבע ונמרחנו עד שבע וחצי ועל כך אומרים
מטומטמים אבל אופטימים
את האמת שהחלק של המטומטמים כל כך גדול שהחלק של האופטימים ממש כבר בקושי נראה.
נכנסנו לאוטו, ירדנו באיינשטיין, עשינו פרסה ליד הקניון, עלינו באיינשטיין, פנינו ללבנון ו……..
כאן זה נגמר
פגשנו את שאר שכנינו הרמת אביבים בפקק בדרך לזיקוקים המרהיבים ביותר שנראו בארץ אי פעם!
אני הצעתי שנחתוך לנמל וכבר נראה את זה שם
(שכחתי לציין שההתמרחות המיותרת קרתה בעיקר בגללי ולכן רעיונותי נהדפו אחד אחד)
הפיל והאחות סירבו ונכנסנו למלכודת דרך נמיר
סטפני וסער מדווחים בנתיים שאף אחד מהמוזמנים עוד לא הגיע ושבכל מקרה בטח יעכבו את כל המופע…
בנתיים אנחנו ממשיכים לזחול ומתפללים…
מסביב המוני אנשים הולכים במהירות לעבר הים כמו איזו סצינה מסרט אפוקליפטי על סוף העולם: הרעה נפתחת ממזרח!! בירחו לים!! ותיראו את כל הדפוקים האלה במכוניות שלהם הם לא יגיעו לשום מקום! ניטשו את המכונית ובואו איתנו!!! ואנחנו עדיין לא מעכלים את רוע הגזירה נשארים במכונית הולכי הרגל ממשיכים בלעדינו..
מיותר לציין שבחרנו בדרך הכי גרועה לים!! אני לא אלאה לכם פשוט דמיינו לכם את המסלול הארוך ביותר מרמת אביב לדולפינריום (תוך תשומת לב לנתונים הבאים 1. הטיילת סגורה 2. לא עברנו דרך אור יהודה) אז ככה נסענו!!
כשהיינו ליד הקופי בר (קופי בר?!?) בואכה רחוב לה גרדיה אמרתי "די מוכרחים לנטוש" ג'ואנה גם כבר הראת סימני מצוקה ורצתה לנטוש ורק הפיל כמו רב חובל של ספינה טובעת אמר "תלכו אתם אני כבר אמצא חניה ואיכשהו מתישהו אמצא אתכן שוב"
"אבל פילאל" אמרתי עם יד כבר על ידית המכונית "באנו ביחד לראות מה איתך?"
והפיל באבירות "חבל שכולם יפסידו לפחות אתם תראו"
השתכנענו
לא היינו צריכים לעצור בצד כי כבר היינו במצב עוצר כמו כולם פשוט ירדנו מהאוטו אני וג'ואנה ופתחנו בריצה מטורפת
ואז נעצרנו
כן ידידי גם בגיזרת הולכי הרגל היו פקקים
ואז החלו הפיצוצים וכולם ניסו להתקדם מערבה אל הים רומסים כל מה שברכם (ממש סצינה מסרט מלחמה!)
כפי שהבנתם שוב דבר לא ממש הלך חלק באותו ערב
נעצרנו
היה לי פיפי
נעצרנו בסניף ארומה
כמובו שמישהי הקדימה אותי והיא היתה זמן לא מבוטל בפנים
עשיתי מה שעשיתי
בנתיים הפיל הצטרף אלינו חסר נשימה
המשכנו לרוץ כל הזמן שומעים פיצוצים מעלינו כל הזמן מקוים שזה רק אימון ולא הדבר האמיתי
כמובן שגם ברגל בחרתי בדרך הגרועה ביותר
כשהיינו כבר ממש בתוך נווה צדק היו לפתע פיצוצים מטורפים שלא הפסיקו זה הסוף!!!
רצנו ככל שהתיר לנו כוחינו הנה רואים הבזקים הנה הנה
הגענו לנקודה ממנה אפשר היה לראות כדי לראות את העשן שהותירו הזיקוקים הולך ומתפוגג לו
לא ראינו אף לא זיקוק אחד….
החלטנו שנמשיך לסטפני כי אנחנו כבר קרובים וגם די צמאים ורעבים ועייפים ומבועסים
עוד סצינה מסרט אסונות: כולם הולכים מזרחה הלאה מין הים כאילו איזה צונאצי מגיע ורק אנחנו צועדים בנחישות מערבה נתקלים בכולם ובקושי מתקדמים.
הגענו לסטפי וחשבנו שנשב שם חצי שעה עד שישתחרר בחוץ והם יוכלו להקפיץ אותנו חזרה לאוטו
מפגרים אבל אופטימים כבר אמרתי?
הגענו לסטפי בתשע באחת עשרה הבנו שהמצב לא ישתפר והחלטנו לחזור ברגל למכונית…
דרך ארוכה עשינו באותו ערב
ולמען הדיוק שלושה וחצי ק"מ לכל כיוון! (לאחר בדיקת הפיל)
חזרנו הביתה בחצות וחצי עם רגליים כואבות וריאות גמורות מכל הג'יפה של המכוניות רק בשביל לגלות שהתולים השתינו לי על המגפיים
אכן סיום הולם לערב הזוי שכזה
רצינו לכתוב מוסר השכל אבל אין לי
אז זוהי משימת התגובות לכתוב מוסר השכל לסיפור הנ"ל
הפילה.
18 במאי, 2006 בשעה 2:42
מוסר השכל… לא מנסים יותר להיות צעירים!
נשב בסלון לנצח ונראה הכל דרך הטלוויזיה!
יחי סגנון החיים הזקן.
יום הסטודנט… בוזה לך!
טעם העיר… עוף החוצה!
הפיל מסתגר בביתו כדי שיוכל לשכב על הקש.
חוץ מזה… אין כמוך בכותבות יא פילה!